שש כרטיסיות בדשבורד, שישה ספינרים, והן לא מופיעות יחד — הן מופיעות אחת אחת כמו דומינו, כי כל כרטיסייה התחילה לטעון רק אחרי שזו שמעליה סיימה. זהו מפל, והזמן הכולל להמתנה אינו הבקשה האיטית ביותר אלא סכום כולם. use() ו-Suspense שוברים את השרשרת — אבל המעניין הוא המנגנון הפנימי: מה קומפוננטה מושהית זורקת בפועל, וכיצד HTML שמגיע בסדר שגוי בכל זאת נוחת במקום הנכון.
במאמר על מיקרו-אינטראקציות כתבתי ש-transform ו-opacity מונפשים בתהליך הקומפוזיטור, כך שאפילו עמוד כבד לא אמור לגמגם באנימציית כפתור. זה עדיין נכון – עם הסתייגות אחת שהמאמר ההוא שתק לגביה: אם התהליך הראשי חסום על ידי משימת JS ארוכה, האנימציה עלולה לעולם לא לקבל הזדמנות להתחיל, כי ה-handler של הלחיצה עצמו ממתין בתור. INP היא המדד שמודד בדיוק את הפער הזה – ו-scheduler.yield() היא אחת הדרכים המעטות לסגור אותו באמת.
רשימה של אלף תגובות מתרנדרת לאט, אז אתם פונים ל-react-window – ובתמורה לגלילה חלקה מאבדים את Ctrl+F, הדפסת העמוד וחלק מהניווט של קורא מסך, כי אלמנטים מחוץ לחלון מפסיקים להתקיים פיזית ב-DOM. content-visibility פותר את אותה בעיה אחרת: האלמנטים נשארים ב-DOM, הדפדפן פשוט מדלג עבורם על העבודה היקרה של layout וציור, עד שהם מגיעים קרוב לאזור הנראה – ובאופן מפתיע, יודע לחשוף אותם זמנית כשמחפשים בהם טקסט.
במאמר על נגישות היה מודל עם display:none שבכל זאת המשיך להתקיים בעץ הנגישות – דוגמה לשגיאה שנובעת מבניית מודל מאפס על divים. השאלה האמיתית היא: למה בכלל היה צריך לבנות אותו מאפס? בודק מה מקבלים בחינם מ-<dialog> הטבעי ומהתכונה popover – top layer, מלכודת פוקוס, light dismiss – ואיפה שני המנגנונים האלה שונים מספיק כדי שבלבול ביניהם יוביל ישר לממשק לא נגיש.
כפתור "לייק" מגיב מיד, הלב מתמלא, המונה עולה – עוד לפני שהשרת בכלל ענה. זו לא אשליית מהירות כמו במאמר על מיקרו-אינטראקציות, זה משהו רחוק יותר: הממשק מציג מצב שעדיין לא קיים, ומניח שהוא עומד להתקיים בעוד רגע. בודק איך בונים את זה בבטחה – עם נסיגה אמיתית מהשקר כשההנחה לא מתממשת, ולמה setState ידני עם catch הוא גרסה גרועה יותר של מה ש-useOptimistic נותן בחינם.
'use server' נראה כמו סוכר תחבירי מעל fetch ל-API route – ובדיוק בגלל זה רוב היישומים מתייחסים אליו כאל קריאת פונקציה רגילה. זו טעות עם השלכות קונקרטיות: כל פונקציה שמסומנת ב-'use server' הופכת לנקודת קצה ציבורית ברשת, וטופס שנבנה על המנגנון הזה עובד אפילו לפני שה-JavaScript מספיק להיטען. בודק מה באמת קורה מתחת להוראה הזו, והיכן טמונות המלכודות שלא נראות בתיעוד ממבט ראשון.
